A selection of Marxism Today's greatest covers. Composite: Amiel Melburn Trust

A selection of Marxism Today’s greatest covers. Composite: Amiel Melburn Trust













29/09/15 – Guardian

John Harris’ ‘Long Read’ piece for The Guardian (29 September 2015) includes an interview with Martin Jacques and an assessment of his editorship of Marxism Today from 1977 – 1991.  

John Harris 

In May 1988, a group of around 20 writers and academics spent a weekend at Wortley Hall, a country house north of Sheffield, loudly debating British politics and the state of the world. All drawn from the political left, by that point they were long used to defeat, chiefly at the hands of Margaret Thatcher. Now, they were set on figuring out not just how to reverse the political tide, but something much more ambitious: in essence, how to leave the 20th century.

Over the previous decade, some of these people had shone light on why Britain had moved so far to the right, and why the left had become so weak. But as one of them later put it, they now wanted to focus on “how society was changing, what globalisation was about – where things were moving in a much, much deeper sense”. The conversations were not always easy; there were raised voices, and sometimes awkward silences. Everything was taped, and voluminous notes were taken. A couple of months on, one of the organisers wrote that proceedings had been “part coherent, part incoherent, exciting and frustrating in just about equal measure”.

What emerged from the debates and discussions was an array of amazingly prescient insights, published in a visionary magazine called Marxism Today. In the early 21st century, that title might look comically old-fashioned, but the people clustered around the magazine anticipated the future we now inhabit, and diagnosed how the left could steer it in a more progressive direction. Soon enough, in fact, some of Marxism Today’s inner circle would bring their insights to the Labour party led by Tony Blair, as advisers and policy specialists. But most of their ideas were lost, thanks partly to the frantic realities of power, but also because in important respects, Blair and Gordon Brown – both of whom had written for the magazine when they were shadow ministers – were more old-fashioned politicians than they liked to think.

At the core of Marxism Today’s most prophetic ideas was a brilliant conception of modern capitalism. In contrast to an increasingly dated vision of a world of mass production and standardisation, the magazine’s writers described the changes wrought by a new reality of small economic units, franchising, outsourcing, self-employment and part-time work – most of it driven by companies and corporations with a global reach – which they called “Post-Fordism”. Computers, they pointed out, were now being built from components produced in diverse locations all over the world; iconic companies had stripped down their focus to sales, strategy and what we would now call branding, outsourcing production to an ever-changing array of third parties. As a result, economies were becoming more fragmented and unpredictable, as the bureaucratic, top-down structures that had defined the first two-thirds of the 20th century were pushed aside.

The unhappiness with China among segments of Hong Kong society stems from the city’s failure to understand its privileged relationship with Beijing, prominent China expert Dr Martin Jacques said. In a wide-ranging interview with Celene Tan, the British-born author added that China has learnt from the past and will be patient in drawing Taiwan closer to the mainland. He also spoke about China’s territorial claims and President Xi Jinping’s anti-corruption campaign. Below is an excerpt of the interview, the first part of which was published yesterday.

As China takes on more global responsibilities, it is faltering in its effort to pull Hong Kong and Taiwan closer to the mainland. Why are the people in these two territories so resistant to China? How can they be swayed by Beijing?

Hong Kong had been under British rule for 155 years. The whole of Hong Kong’s modern experience was under British colonial rule, so it grew up, in a sense, deprived of its birthright, which was China, because it was cut off from China. It was brought up with a kind of adopted birthright, which was Britain, and looked West.

One-hundred-and-fifty-five years is a long time — many, many generations — so it’s left deep roots in the way in which Hongkongers see the world. They were very ignorant, by the end of British rule, about the country to their north. They were Chinese, but they knew very little about China. On the other hand, they were very knowledgeable, in many ways, about the world to their west, particularly Britain and, to a lesser extent, other countries in Europe and, of course, the United States.

Read more >

China has shown enormous capacity for reform in the past three decades without the need to move towards a Western-style system — a point greatly underestimated by the West, said prominent China expert Martin Jacques in a wide-ranging interview with TODAY’s Celene Tan this week. Dr Jacques also said that the Chinese Communist Party does not need economic growth to legitimise its rule and he believes China will grow to be a benign power. Below is an excerpt from the interview.

The latest issue of Foreign Affairs painted a picture of China as a country facing the classic challenges of the middle phases of development. It said China’s existing institutions may not be able to manage the country’s problems in the long term and Beijing seems unlikely to adopt the reforms that could help because they would threaten the Communist Party’s hold on power. What are your views on this?

China has done extraordinarily well over the past 35 years. It has shown an enormous capacity for reform, not only economic reform, but also political reform. Because if you’re growing at roughly 10 per cent a year, your economy is doubling its size every seven years. Now, more like every 10 years with the current growth rate. It’s impossible for the institutions to cope with this level of change without being constantly reengineered and reinvented. Generally, this has been greatly underestimated in the West. Foreign Affairs is a sort of journal of the United States foreign policy establishment — generally they don’t recognise this political reform because the only political reform they recognise is that which is moving China closer to the West. So, if it’s not doing that, then it’s not acknowledged, really.

Read more >

SINGAPORE — China’s rise has to be viewed with the right lens and many in the West fail to understand the Asian power because of a lack of knowledge of the country’s unique history and culture, said prominent China expert Dr Martin Jacques.

In an interview with TODAY, the British-born author said it is a mistake for the West to think that Beijing is unwilling to implement political reforms in its institutions simply because the reforms China has taken do not move towards a Western-style system.

Instead, China’s vast economic transformation in a mere few decades means that institutions in the country have been constantly re-engineered and reinvented to cope with the level of change, said Dr Jacques, whose book When China Rules The World has sold over 250,000 copies worldwide. “Generally, this has been greatly underestimated in the West — they don’t recognise this political reform (in China) because the only political reform they recognise is that which is moving China closer to the West,” he said.

Read more >

Onlangs publiceerden we citaten en een samenvatting van een pessimistisch artikel over China van professor Shambaugh. Indirect in antwoord daarop publiceerde Xinhua al op 13/3 een soort interview met Martin Jacques. We nemen het hier volledig over.

Het Westen heeft de neiging nu eens voor, dan weer tegen te zijn in het beeld dat het schetst van  China’s toekomst, maar de opkomst van China is een blijvend verschijnsel, aldus de Britse academicus Martin Jacques in een interview met Xinhua.

In een commentaar op het opflakkerende debat over “De eeuw van China” noemt Martin de reden hiervoor eenvoudig: het feit dat de ontwikkeling van China blijft doorgaan.

“Westerse commentaren over China zijn grillig en hebben de neiging negatief te zijn. En dan, van tijd tot tijd, lijken ze wakker te worden en zich te realiseren dat de trend zich doorzet” verklaarde de auteur van de internationale bestseller “When China Rules the World”.

Read more >

The Western portrayal of China’s future tends to “blow hot and cold”, but the heat of China’s rise is here to stay, British scholar Martin Jacques said in a recent interview with Xinhua.

Commenting on a resurfacing “Chinese Century” debate among global media, Martin said that the reason behind this hot discourse is simple: the fact that China’s development continues.

“The Western commentary about China’s rise is erratic, and tends to be a bit negative. And then from time to time, they sort of wake up and realize that the trend continues,” said the author of the international best-seller “When China Rules the World”.

In an article for the Vanity Fair magazine, U.S. economist Joseph E. Stiglitz, a Nobel laureate, foresaw the arrival of a “Chinese Century” in 2015 on the grounds that China has surpassed the United States to become the world’s largest economy in terms of GDP based on purchasing power parity.
Read more >

China Premier Rutte brengt volgende week een vierdaags werkbezoek aan China. De Britse Chinakenner Martin Jacques zou in zijn plaats nú aanhaken bij de Chinese concurrent van de Wereldbank.

Martin Jacques verslikt zich in zijn met veel melk aangelengde thee. „Wow, de altijd trouwe Britse poedel loopt opeens weg van zijn Amerikaanse baasje. Dit is zonder overdrijving een historisch moment”, grijnst de Britse auteur van When China rules the world, het meest geciteerde, bediscussieerde en bekritiseerde boek over de onstuitbare opmars van China.

Als eerste westerse natie besloot het Verenigd Koninkrijk de toorn van de Verenigde Staten te trotseren door politiek en financieel kapitaal te investeren in het Chinese initiatief om een concurrent van de Wereldbank op te richten, de zogeheten Aziatische Infrastructurele Investeringsbank. Volgens de historicus Jacques een „zeer opmerkelijk moment in de wording van de nieuwe financiële institutionele wereldorde”. „Ik word er vaak van beticht dat ik de snelheid van de opmars van China als wereldmacht zwaar overdrijf, maar mijn grootste fout is eigenlijk dat ik niet heb voorzien hoe snel de oude pikorde aftakelt. Die orde, opgebouwd door de Amerikanen vanaf 1944, is op veel verschillende manieren aan het afbrokkelen, om niet te zeggen aan het desintegreren. De Wereldbank is aan het afglijden en wie weet nog van het bestaan van de G7 of de G8?” Duitsland, Frankrijk en Italië hebben inmiddels het Britse voorbeeld gevolgd.

Martin Jacques, die gastcolleges geeft aan de Nationale Universiteit van Singapore, wil weten of Nederland ook aandeelhouder en mede-stichter van de Chinese tegenhanger van de Wereldbank wordt. „Nog geen beslissing? Echt niet? Ik kan Nederland alleen maar adviseren de knoop snel door te hakken, dit is een heel belangrijk moment om Chinese bonuspunten te winnen. Het is niet slim om in het slinkende Amerikaanse kamp van refusniks te blijven hangen.” Bovendien, voegt hij er aan toe: „China wil niet langer wachten op hervormingen van de Wereldbank en het IMF die er toch niet komen door de blokkade van het Amerikaanse Congres. China accepteert niet langer dat bijvoorbeeld Nederland en België een zwaardere stem hebben in Washington.”

Read more >

The Western portrayal of China’s future tends to “blow hot and cold”, but the heat of China’s rise is here to stay, British scholar Martin Jacques said in a recent interview with Xinhua.

Commenting on a resurfacing “Chinese Century” debate among global media, Martin said that the reason behind this hot discourse is simple: the fact that China’s development continues.

“The Western commentary about China’s rise is erratic, and tends to be a bit negative. And then from time to time, they sort of wake up and realize that the trend continues,” said the author of the international best-seller “When China Rules the World”.

In an article for the Vanity Fair magazine, U.S. economist Joseph E. Stiglitz, a Nobel laureate, foresaw the arrival of a “Chinese Century” in 2015 on the grounds that China has surpassed the United States to become the world’s largest economy in terms of GDP based on purchasing power parity.

Similar predictions of a “Chinese Century”, often initiated by foreign observers, have occurred on and off since the turn of the century. While most Chinese stay cool-headed, the proclamation has once again aroused heated argumentation among scholars and policy-makers around the world over the potential of China’s future.

“From time to time, the West is reminded that China is growing rapidly and is bigger and bigger, and then you get some discussions about the ‘Chinese century’,” added Jacques, who is also a senior fellow at the department of politics and international studies at Cambridge University.

Read more >

הסופר והעיתונאי הבריטי מרטין ז’אק מכיר היטב את סין ואת תרבותה, וזה בדיוק מה שגורם לו לא להיות שותף לחששות של המערב מפני התחזקותה הגוברת של מדינת הענק

נפוליאון בונפרטה אמר פעם על סין ש”היא כמו ענק ישן. כשתתעורר, היא תרעיד את העולם”. בעשורים האחרונים היא בהחלט התעוררה, ולחששות של המצביא הצרפתי מלפני מעט יותר מ-200 שנה, שותפים כיום רבים במערב.

ד”ר מרטין ז’אק, שספרו “כשסין תשלוט בעולם” יצא לאור לאחרונה גם בעברית (בהוצאת שוקן, ובסך הכול תורגם ל-11 שפות), מכיר היטב את סין. הוא חי תקופה ארוכה במזרח, היה נשוי לאזרחית מלזיה, שמתה ממחלה לפני 15 שנים, וכותב על הנושא עבור ה”גארדיאן”. ז’אק בהחלט לא שותף לחששות הללו. ואגב כך, בראיון בלעדי ל”גלובס” הוא מערער על כמה מהתפיסות המקובלות בעולם המערבי ביחס למדינה המתעצמת.

לדבריו, “זו פנטזיה מערבית לחשוב שסין תהפוך בעצמה למערבית. היא מבוססת על 200 שנות היסטוריה, שבהן העולם חי תחת שליטת המערב. ראינו את זה בקולוניאליזם ובמעורבות של ארה”ב במזרח התיכון. הסינים לא יהיו כאלה. גם המערכת הפוליטית שם לא הולכת ליפול, אלא להוסיף ולהתחזק. עלינו ללמוד לכבד שונות ולעבוד עם שונים מאיתנו. העולם יהיה פחות ופחות מערבי ויותר ויותר מעוצב ומושפע מסין”.

– החשש הוא שעם התעצמותה הכלכלית, סין תפעל בדורסנות כדי לקדם סדר יום רע למערב ולעולם בכלל.

“אין ספק שסין תהפוך למעורבת יותר בפוליטיקה הגלובלית, אבל כרגע היא חסרת רצון לעשות זאת באופן מובן ומוצדק. אם מסתכלים על מדינות מתעצמות אחרות בהיסטוריה, כמו בריטניה וארה”ב, המעורבות הבינלאומית שלהן החלה רק לאחר שהשלימו את תהליך ההתעצמות התעשייתית. סין נמצאת עדיין בשלב מוקדם של התהליך. חצי מאוכלוסייתה עדיין חיה בכפרים. כרגע היא מחויבת לתהליך הזה – של עיור, של הקטנת העוני ועוד. זה לא הזמן לחשוב על סוגיית המעורבות הגלובלית.

“אבל הכלכלה הסינית כבר עכשיו כל כך גדולה, כך שנוצרת סיטואציה היסטורית ייחודית. כלומר, סין עדיין לא מוכנה למעורבות גוברת בעולם, אבל גודלה עשוי להכתיב זאת. סין בלי ספק תהיה מעורבת יותר בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח עד שיושלמו בה התהליכים הפנימיים. כלכלנים מעריכים שב-2030 היא תהיה אחראית לשליש מהתמ”ג העולמי – יותר מארה”ב ואירופה יחד. במצב הזה היא תיאלץ להיות יותר מעורבת. היא פשוט לא תוכל לעמוד מהצד, אפילו שההכנסה לנפש שם עדיין תהיה חצי מזו שבארה”ב”.

מה יהיה אופי מעורבותה של סין? לדברי ז’אק, הוא יהיה שונה בתכלית מהסגנון המערבי-אמריקאי המוכר: “בטווח הארוך יותר, אין ספק שסין תהיה כוח עצום. ועדיין, המעורבות שלה לא תהיה של ‘משחק סכום אפס’ בסגנון האמריקאי. מבחינתה, זה לא שעלייתה מחייבת דעיכה של גורם אחר. בארה”ב למשל, תמיד שולט הרעיון של האויב והידיד – במלחמה הקרה, בווייטנאם, ב-11 בספטמבר. לכן גם המבט של ארה”ב על אסיה, ביחס לעלייה של סין, הוא שעליה לחזק את הבריתות הצבאיות שלה שם. סין, לעומת זאת, לעולם לא תקיף את העולם בבסיסים צבאיים כפי שארה”ב עשתה. היא תעשה זאת באמצעות שותפות כלכלית, למשל עם מדינות מתפתחות כמותה, לפיתוח של תשתיות. אנחנו כבר רואים זאת במזרח אסיה ובאפריקה ונראה זאת גם במרכז אסיה”.

– בעוד במערב רבים מייחלים לנפילת השלטון הקומוניסטי בסין, אתה אומר שאלו יהיו בשורות רעות אף למערב.

“זה יהיה דומה למה שקרה בברית המועצות, אחרי התמוטטות המשטר הסובייטי. היא איבדה טריטוריות ורמת החיים צנחה. רפורמות הן דבר טוב בהרבה מהתמוטטות, וסין הרי גדולה בהרבה ממה שהייתה ברית המועצות. אם סין תיקלע לצרות, כולנו נהיה בצרות, כי זה ישליך עלינו. התרחיש הטוב בשביל כולם, לא רק בשביל סין, הוא שהמשטר הנוכחי ימשיך להתקיים, תוך שהוא ממשיך בדרך הרפורמות שלו, ממשיך לשנות את סין בדרך שהוא עושה”.

דמוקרטית יותר, אבל בדרכים שונות

ואכן, אחת השאלות המעניינות בהקשר לסין העתידית, היא מה תהיה דמותה. לדברי ז’אק, “אפשר לצפות שסין תהיה דמוקרטית יותר במובן של מחויבות למתן דין וחשבון, שקיפות וכבוד לזכויות אדם. אני מאוד ספקן בנוגע לשינוי במונחים מערכתיים. הסופר האמריקאי לוסיאן פיי טען שתרבויות פוליטיות חשובות בהרבה משיטות פוליטיות. כלומר, במקרה של סין, שהיא ציביליזציה מאוד עתיקה, היא תהיה דמוקרטית יותר במונחים שאנחנו מעריכים, אבל בדרכים שונות.

“היא תשקף את החברה הסינית, מבחינת הביטוי לערכים קונפוציאניים מסוימים. במערב אנחנו מאמינים שהלגיטימציה של המדינה היא פונקציה של הדמוקרטיה, אבל זו חשיבה צרה. באסיה יש מבט אחר, שנכון גם ביפן, בווייטנאם, בקוריאה ובאופן מסוים גם במקומות אחרים באזור. שם קיימת הרבה יותר לגיטימציה למעמד המדינה. הטיעון של קונפוציוס היה שהקיסר הוא מעין מודל לתפקיד של ראש המשפחה. אם אתה רוצה להבין את המדינה הסינית, תסתכל על היחסים במשפחה הסינית ועל סמכות ההורה.

“היבט אחר הוא שסין היא קודם מדינת ציביליזציה ולא מדינת לאום. המדינה תפקידה להגן על הציביליזציה הסינית ועל אחדותה. זו סוגיה מאוד חשובה, עתיקה ושונה מאוד מההסתכלות המערבית.

“נקודה נוספת היא הביטחון הגובר הסיני במערכת הפוליטית שם. הם היו בעמדה מאוד מתגוננת בגלל מה שקרה לשלטון הסובייטי והאופן האגרסיבי שבו המערב מקדם את הערכים הדמוקרטיים. עכשיו רואים שהם צוברים יותר ביטחון בנוגע ליציבות המערכת הפוליטית שלהם. זה לא אומר שפניה של סין אינם לשינויים. מערכת השלטון הסינית עברה הרבה רפורמות מאז 1978, הרבה יותר מדמוקרטיה מערבית כלשהי בתקופה הזו. רק אם חושבים שהרפורמה היחידה האפשרית היא לכיוון של דמוקרטיה מערבית, מצבה נראה סטטי”.

– מה סוד ההצלחה של סין? אתה כותב בספר על שילוב יוצא דופן של מסורת ורצון לאמץ שינויים.

“נכון. הפתיחות והרצון ללמוד נשענים על מקורות עצומים מהמסורת הסינית. בהיסטוריה הסינית, אנרגיה יזמית אינה דבר חדש. לפי פרשנות מערבית טיפוסית, בטווח הארוך הודו תצמח יותר מסין, בגלל החשיבה המערבית שהתקבעה שם, בעקבות הקולוניאליזם הבריטי. זה הרי המבחן האולטימטיבי של המערביים: אתה כמונו? אז תצליח יותר. הגישה הזו מתעלמת מכל המאפיינים של הודו שמהווים חיסרון, ואין להם המסורות שידחפו אותם באופן דומה לסינים”.

– ובעוד המזרח צומח, המערב שוקע. מדוע?

“ראשית, המערב שוקע מבחינת כוחו היחסי, כי הוא מהווה רק 15% מאוכלוסיית העולם, בעוד סין והודו מהוות 38% ממנה. השקיעה של המערב הייתה בלתי נמנעת ברגע שתהליכי התיעוש והמודרניזציה קרו גם בשאר העולם, ואני לא רואה דרך לשנות זאת. אפשר לראות זאת גם כך – כש-15% מאוכלוסיית העולם הייתה כה דומיננטית, זה היה מאוד לא דמוקרטי, כי מדינות אלו יכלו לקדם את דרכן ואת תרבותן באופן צבאי או כלכלי, בעוד הן מתעלמות מהרוב הגדול של אוכלוסיית העולם.

“עכשיו אנחנו נעים לכיוון תקופה מאוד שונה, כאשר קולן של המדינות האחרות נשמע, מקשיבים להן, יש להן נוכחות על בימת העולם ויש להן גם השפעה באופן שלא הייתה להן עד כה. השינוי הזה הוא הומני ומדובר בהתפתחות עצומה של זמננו.

“שנית, נדמה שהמערב בבעיה רצינית. מאז המהפכה הניאו-ליברלית בשנות ה-70, קורה בו תהליך של דעיכה בצמיחה. נראה שרמת החיים בקיפאון, אם לא בנסיגה, ומאז המשבר האחרון היא אפילו הולכת אחורה מהר יותר. בנוסף, המערב מזדקן. אין הכוונה שהאוכלוסייה מזדקנת, אלא שהתרבות נעשית נוקשה יותר, מבוססת על אינטרסים קבועים, פחות פתוחה להתפתחות. העושר הביא לקפיאתם של אנשי המערב”.

“הדרך הסינית מרשימה”

לא קשה לזהות שלז’אק יש מחד ביקורת רבה על גישות במערב ומאידך הערכה רבה לסין. לדבריו, “ההשקפה אצלנו היא ש’אין לנו מה ללמוד מסין כי היא מדינה מתפתחת ואוטוקרטיה שמונעת בידי מפלגה קומוניסטית. סין דווקא צריכה ללמוד מאיתנו’. אבל יש היבטים שבהם הדרך הסינית מרשימה. למשל, כל הגישה לחוק שם שונה מאוד. הם לא מכניסים חוק חדש לספר החוקים עד שהם בודקים בדרכים שונות שהוא משיג מטרה. בגלל שזו מדינה גדולה, הם יכולים כמובן לנסות אותו בעיר אחת או בפרובינציה ללא השפעה על יתר רוב האוכלוסיה. את זה אפשר ללמוד מהם.

“האמריקאים מובילים את ההתנגדות לעליית סין. הם חושבים: ‘יש פה גורם אימפריאלי חדש ואנחנו השוטר של העולם, אנחנו המדינה הטובה בעולם, יש לנו הזכות להתערב וכו”. אבל במשחק כזה, בטווח הארוך, אם מישהו ינצח, זו תהיה סין. האם הבעיה הגדולה היא שסין משתווה לארה”ב, או שארה”ב רואה בכך איום ומנסה להילחם בזה, במקום לקבל זאת?”

– כיצד המערב יוכל להיעזר בהתעצמות סין לטובת האינטרסים שלו?

“קודם סין הייתה מקום לייצור מוצרים מערביים בזול, עכשיו היא הופכת ליצרנית של סחורות בפני עצמה. לכן זה שוק שחייבים להיות בו. אם אתה לא שם, אתה מוגבל בצמיחה. עליבאבא למשל היא קבוצת הטכנולוגיה הגדולה בעולם, ולשם אנחנו הולכים. בעתיד החברות הגדולות בעולם לא יהיו בארה”ב אלא בסין. לכן צריך לחשוב בגדול. צריך לחשוב סין, לחשוב בצורה סינית, ממש כמו שהאירופאים לאחר מלחמת העולם השנייה הבינו שבשביל צמיחה עליהם לחשוב ‘אמריקאית’, להיכנס לארה”ב. עלינו להכיר במצב החדש – לדבר מנדרינית ולהכיר את המנהגים, התרבות וההיסטוריה הסיניים”.

– הקולוניאליזם הקצר בסין ישפיע על האופן שסינים רואים את המערב?

“הם לא מחפשים לנקום. זו בטח לא גישה רווחת אצלם. הקולוניאליזם אינו משהו שפצע אותם באופן כה עמוק כפי שהוא עשה בהודו. ועדיין, הסינים רגישים לגישה מערבית של ארוגנטיות ועליונות והם מרגישים שעליהם לעמוד על המשמר לנוכח זה”.

– אתה אומר שעליית סין היא תהליך חיובי עבור כל העולם.

“לא רק אני אומר את זה. תסתכל מה היה קורה בעקבות המשבר הכלכלי במערב, אם סין לא הייתה שומרת על צמיחה, כפי שעשתה. אם היא הייתה נקלעת לאותו מצב, המיתון העולמי היה חמור בהרבה”.

– אתה מזהה שינוי במערב ביחס לסין?

“באירופה כן. למשל בבריטניה, הממשלה רוצה שסין תשקיע בתעשיית הגרעין שלה. זה לא היה קורה לפני עשור. היואן הסיני הוא המטבע העולה ובריטניה רוצה שלונדון תהיה בירת היואן של אירופה. סין יכולה לעשות הרבה עבורנו. אנחנו זקוקים למה שלסין יש להציע לנו, כי איננו יכולים עוד לעשות זאת בעצמנו. יש כמובן גם הרבה בעיות עם סין, אבל אני לא רואה אותן כשליליות במונחים של ההתפתחות הגלובלית”.

“סין תהיה שחקנית במזרח התיכון בעתיד. ישראל נמצאת בעמדה מאוד לא נוחה”

כשז’אק מדבר על התעצמות המעורבות של סין בעולם, לדעתו בטווח הארוך גם המזרח התיכון יושפע: “השליטה האמריקאית במזרח התיכון עומדת בפני סיום. רואים את זה באופן חד בתופעת דאעש, אבל יש גם תהליך ומשהו חדש יחליף אותה. סין תהיה שחקנית בדבר החדש הזה. עד כמה היא תהיה משמעותית במרחק של 10 שנים? קשה להגיד”.

– מה מעכב אותה מלהפוך לשחקנית מרכזית במזרח התיכון בעתיד הקרוב?

“סין רואה במזרח התיכון מרחב השפעה אמריקאי והסינים מאוד זהירים, הם אינם רוצים ליצור אנטגוניזם לא נחוץ בארה”ב ביחס אליהם”.

– בישראל קיים חשש מהמצב המשתנה. הידידה הגדולה, ארה”ב, שוקעת, ומצד שני סין, שהיא בעלת אינטרסים רבים במדינות ערב, מתחזקת.

“השינויים הפוליטיים הללו יגדירו מחדש את מצבה של ישראל. היא נמצאת בסיטואציה מאוד לא נוחה. סין נמצאת בקשר חזק עם המדינות המתפתחות, ומדינות ערב נמצאות בקשר חזק יותר מישראל עם המדינות המתפתחות, שגם מאוד תלויות בהתפתחותן בנפט הערבי. ישראל צריכה לחשוב על מה שיהיה מעבר לעכשיו, אחרת בטווח הארוך היא תהיה יותר פגיעה. עם זאת, הסינים לא יזרקו עליה סלעים. הם מאוד שונים מהרוסים. הם מאוד פרגמטיים ומנסים למצוא פתרונות הוליסטיים. הם לא יתחייבו למחוות פוליטיות גדולות. אני מאמין שהם כן יחפשו פתרון לבעיה הפלסטינית, כי הם מבינים שזה חשוב לאזור והם כנראה ינסו ליצור יחסים ידידותיים יותר בין ישראל למדינות ערב.

“אם נחשוב על הקשר של סין עם מדינות אחרות באזור, אז ישראל נמצאת בעמדת נחיתות כי היא קטנה. לסין יש אינטרסים גדולים בהקשר של הנפט, כך שהיא תרצה קשרים חזקים יותר עם ספקיות הנפט הבולטות. ההתרחבות הכלכלית היא הפקטור החשוב מבחינת סין. כך גם צפוי במדינות ערב. להערכתי, האפקט של המעורבות הסינית במזרח התיכון יהיה בעיקרו כלכלי. היא תהיה זרז של שינויים כלכליים גדולים במדינות האזור. זה יהיה בסגנון של אינטרסים הדדיים”.

– מה היא תחפש באזור מעבר לנפט?

“בטווח הארוך, האסטרטגיה צפויה להיות ניסיון לחדש את דרך המשי העתיקה, שקישרה בין אסיה לאירופה מבחינת מסחר. זה יהיה שינוי דרמטי לאזור שכיום אינו מפותח. הפוקוס של המזרח התיכון, שבמשך זמן רב פנה מערבה, יופנה יותר מזרחה. במצב הזה, על ישראל לשאול את עצמה אם בגלל הקשרים ההדוקים עם ארה”ב, המיקוד שלה בעתיד הוא אומנם בכיוון הנכון”.

The emergence of China as a global superpower cannot be overlooked. China will play a hugely significant role in shaping both the developing world and redefining the developed world.

A staggering economic revolution will see China become the world’s dominant economic power by 2030, though widespread state corruption and environmental concerns have somewhat tarnished China’s otherwise remarkable rise to power.

Martin Jacques is Senior Fellow at the Department of Politics and International Studies at Cambridge University, Visiting Professor at Tsinghua University Beijing and world renowned Ted talker, indeed there are few who are as qualified as he to speak on the subject of China and its relationship to the West. Jacque’s global best-seller When China Rules the World: the End of the Western World and the Birth of a New Global Order, is justly hailed by the New York Times as being a work of ‘considerable erudition, with provocative and often counterintuitive speculations about one of the most important questions facing the world today’.

OgilvyOne have been speaking to Martin Jacques to develop our understanding of a market that will play such a crucial role in our professional and non-professional lives.

Read more >